דיני משפחה וירושה


דיני משפחה וירושה
דיני המשפחה בישראל

הענף המשפטי הכולל מעמד אישי (דת, יוחסין, הורות, נישואים וגירושים) וזכויות וחובות הנובעים מכך. על דיני המשפחה בישראל חלים מקורות הדין המהותי, וערכאת השיפוט, הנקבעים בהתאם להשתייכות הדתית של המתדיינים. בתי המשפט למשפחה הם בעלי סמכות שיפוט מקבילה בחלק מענייני המשפחה, וגם להם הוענקה הסמכות לדון בסכסוכים אזרחיים בין בני משפחה. הדין הדתי חל לגבי המרת דת, נישואים, גירושים, מזונות בן-זוג ומזונות ילדים. בנושאי אימוץ, אפוטרופסות, ירושה, חלוקת רכוש בין בני זוג ישנה החקיקה האזרחית. בית דין דתי שהוסמך לדון בענייני ירושה בהסכמת הצדדים, דן לפי דין הירושה הדתי.

גירושים של בני זוג יהודים – המעוניינים לסיים את קשר הנישואים שביניהם, בין אם נישאו בנישואים אזרחיים ובין אם נישאו בנישואים דתיים, כדת משה וישראל, אם בהסכמה ואם בדרך של הליכים משפטיים בהיעדר עילה שבדין המאפשרת זאת. לא ניתן לכפות בן זוג שאיננו רוצה בכך להתגרש. כדי להגיע להסכמה בעניין הגירושים נדרשים הצדדים לבחור באחת משתי דרכים: [1] הגעה להסכמות מוקדמות בכל הנושאים הקשורים לגירושים כמו חלוקת הרכוש והחובות, משמורת והסדרי ראיית הילדים ומזונות הילדים [2] ניהול הליכים משפטיים בכל אחד מהנושאים שנויים במחלוקת. המאבק המשפטי אינו נעים ואינו קל, אך פעמים רבות אין מנוס ממנו. כמובן שבכל אלו, יש לדון גם בין היתר ב- עילות גירושים: נישואים שיש בהם עבירה, מציאת מום או מחלה, אי-מילוי חובת הבעל לפרנס את האישה (מורד ממזונות), אי-מילוי חובת האישה במלאכות הבית (מורדת ממלאכה), או אי-מילוי חובות בחיי אישות  – אי-קיום יחסי-מין (מורד/ת מתשמיש). קיימת הבחנה בין “מורדת דמאיס עלי” ובין “מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה” לעניין פסיקת גירושים ולעניין זכויותיה של האישה אגב גירושים. בית הדין יכול לפסוק גירושים כהמלצה, מצווה, חיוב או כפיה במאסר, או לדחות את תביעת הגירושים ולפסוק שלום בית. בשנים האחרונות בשל אי-יכולת בית הדין להביא לשלום בית, קיימת העדפה לסיום הסכסוך בין הצדדים בדרך של גירושים, בהסכמה או שלא בהסכמה.

איך אנו יכולים לעזור?

מזונות אשה –  בפועל, לא חל הדין הדתי אלא הדין האזרחי, המחיל כביכול את הדין הדתי. גם אשהה שאיננה זכאית למזונות מכוח הדין האישי החל עליה (לדוגמה: זוג יהודים שנישאו בטקס נישואים אזרחי – גם במקרה כזה תהיה האישה זכאית ל”מזונות”, כאשר הגבר חייב במזונות אשתו הנשואה לפי רמת החיים לה היא רגילה, כאשר לצורך חישוב המזונות מביאים לעתים בחשבון את הכנסות האישה ממעשה ידיה או מרכוש. אולם, אין חיוב במזונות לאחר הגירושים. אישה מורדת איננה זכאית למזונות, אך לעתים היא תזכה למזונות מדין “מעוכבת מחמתו”. מזונות כוללים גם זכות למדור.

מזונות ילדים – חיוב הורים בנטל פרנסת ילדיהם בישראל - כיום מתבססים ב"זמני השהות" עם כל הורה לצורך חישוב דמי המזונות. זאת ועוד, כיום, יכול להיווצר מצב שבו האם משלמת את דמי מזונות הילדים לאב. 

בית הדין הרבני – סמכותו של בית הדין הדתי לדון במזונות ילדים נובעת מכריכה כדין של עניין המזונות בתביעת גירושים. על כן, בן-זוג הכורך את עניין המזונות בעניין הגירושים, ומגיש תביעה מתאימה לבית הדין הדתי, יכול לחייב את בן זוגו לדון בעניין מזונות אלו בבית הדין הדתי. אלא, שנפסק כי החיוב הזה הוא של בן הזוג האחר, ולא של הילדים. הילדים אינם כפופים להתחייבות של מי מהוריהם – ופסיקת בית המשפט העליון מתירה לילדים לתבוע מזונות בכל ערכאה שיבחרו. ההורה המגיש תביעת מזונות בשם הילדים, אינו מחויב על כן להגיש תביעה זו לבית הדין הדתי

התוצאה היא שברובם המכריע של המקרים, עניין המזונות נדון בבית המשפט לענייני משפחה. וזאת, מכיוון שבמרבית המקרים, תביעת המזונות מוגשת על ידי אימהות יהודיות, ומכיוון שהתפיסה הרווחת היא כי בתי המשפט לענייני משפחה נוחים יותר לנשים (יותר מ-65% מהשופטים בבתי משפט אלו הן שופטות-נשים), הרי אף אם כרך האב כדין את עניין המזונות בתביעת גירושים שהגיש לבית הדין הרבני, הרי האם, התובעת את המזונות בשם הילדים, תוכל לכוף עליו, ובדרך כלל תעשה כן, כי העניין ידון בבית המשפט לענייני משפחה

חזקת הגיל הרך – החוק קובע כי באין הסכמה בין הורים החיים בנפרד, יופעלו שני כללים: ענייני האפוטרופסות של קטין, חלוקתה בין ההורים, ההחזקה בפועל בקטין (משמורת הקטין), וזכויות ההורה שלא יחזיק בקטין לבוא עמו במגע, יקבעו לפי טובת הקטין בלבד. חרף זאת (כלומר, גם אם טובת הקטין מצביעה על החלטה אחרת), ההחזקה בפועל של קטינים עד גיל 6, תהא ביד אמם. לביהמ”ש נתונה, לפיכך, בתנאים מיוחדים, לקבוע כי משמורת קטינים עד גיל 6, תהא בידי האב. בפועל המקרים בהם פוסק כך ביהמ”ש הם נדירים ביותר. 

חלוקת רכוש – לגבי בני זוג שנישאו לאחר חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג, ולא עשו ביניהם הסכם ממון, נערך, לאחר הגירושים, איזון משאבים של כל אחד מהם, שנצברו במהלך הנישואים (באיזון המשאבים לא נכלל רכוש שהיה לכל אחד מבני הזוג לפני הנישואים, קצבה המשולמת מביטוח לאומי ורכוש שהוא קיבל במהלך הנישואים בירושה ובמתנה)

לגבי בני זוג שנישאו לפני חוק יחסי ממון בין בני זוג, חלה חזקת השיתוף על הרכוש (וגם על החובות) שנצבר במהלך הנישואים, דהיינו, הרכוש הוא משותף גם אם הוא רשום ע”ש אחד מבני הזוג. פרוק השיתוף ברכוש המשותף אינו מותנה בגירושים. נכסים משפחתיים כמו דירה, מכונית, מיטלטלים, כספים בבנקים וחסכונות נכללים במסגרת הרכוש המשותף ואילו לגבי נכסים עסקיים יש להוכיח כוונה לכלול אותם במסת הרכוש המשותף

בג”ץ 1000/92 בבלי, נקבע כי על בית הדין הרבני לפסוק לפי החקיקה האזרחית בענייני רכוש. בפועל אין פסיקה אחידה בנושא בבתי הדין. בפסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בת”א (השופט י. גרניט) (תמ”ש 37181/97 ל.טי נ’ ע’ טי – אושר על ידי ביה”מ המחוזי בת”א) – נקבע כי גם נכסי קריירה הם בגדר רכוש בר-איזון והבעל לשעבר חויב לשלם לגרושתו תשלום עיתי, על מנת לאפשר לה לנהל רמת חיים דומה לשלו. בהחלטה שניתנה בתמ”ש 69690/03 בעניין ק.צ וי.מ (השופט י. גרניט) – נקבע כי גם בני זוג חד-מיניים זכאים כי בית המשפט לענייני משפחה יאשר את הסכם הממון שהם עשו ביניהם.