ניהול ההגנה בבית המשפט – פשרה? לא תמיד


11 Jun
11Jun

מעביד הגיש תביעה כנגד העובד.

המעביד טען שיש לו הקלטה בה מודה העובד שגנב מקופת העסק 300 ל- 400 ₪ מדי יום, וכן 2 פאקטים של סיגריות – עוד 600 ₪ כל יום (סה”כ כ- 1,000 ש”ח ליום!!). 

עוד טען המעביד שיש לו צילום וידאו שבו רואים את העובד מכניס את היד לתוך הקופה ומוציא שטר מגולגל בתוך ידו.

משכך, המעביד תבע את העובד בסכום של 349,000 ₪ בגין רכיב גניבה ממעביד, ועוד כ- 90,000 ₪ על רכיבים נלווים כמו הוצאות בדיקה, הוצאות חוו”ד, השבת שכר ששולם, וכו…. סה”כ התביעה הכספית עמדה על 440,000 ₪.

העובד הכחיש את הטענות כנגדו – על אף קיומם של ההקלטה וצילום הוידאו וסיפק הסבר. העובד גם הגיש תביעה שכנגד בגין 2 חודשי שכר שלא שולמו לו, פדיון ימי חופשה, פיצויי פיטורים ועוד.

נו, אז כאן מתחיל כל הכיף...

בקדמי המשפט, בי”ד האזורי לעבודה דחף את הצדדים להגיע להסכם פשרה. כחלק מהלחץ שהופעל על העובד, בית הדין גרס וטען:

“במידה ואני אשמע את הקלטות ואראה את הוידאו ואני אווכח שזה אכן העובד מדבר בהם ולוקח כסף מהקופה, אני אחייב את העובד במלוא סכום התביעה!!!”

לא הסכמנו.


בי”ד אף המליץ שתינתן החלטה לפי סעיף 79א’ לחוק בתי המשפט – כלומר בית הדין יקבע סכום לתשלום בלי לנמק את ההחלטה. גם סרבנו!

אז ניהלנו את הליך ההוכחות והיו חקירות וזה לא דייק, וההוא לא זכר, וגם העד לא ידע, אבל בסיומו בית הדין שב והמליץ לנו להסכים לפשרה, כאשר הפעם בית הדין כבר נחרץ בדעתו שהוא מתכוון לחייב את העובד בתשלום של מאות אלפי שקלים, והפעם כדאי לנו להסכים לפשרה לפי 79א בסכומים שבין 120,000 ל- 180,000 ₪, והכל בזמן שבי”ד מבהיר לנו שהוא לא מאמין לגרסה של העובד(!!!). אז נחשו מה? בשלב הזה... סרבנו!

בית הדין הורה על הגשת סיכומים מטעם הצדדים תוך שהוא מביע את מורת רוחו מהעובדה שאנו מסרבים להגיע לפשרה בתיק, ובזמן שהוא מביע ומפגין כמה שהוא כועס על העובד ועל עורכי דינו שאינם מקבלים את הצעת בית המשפט “לסגור את התיק בפשרה”

אז הגשנו סיכומים. 

ניתן פס"ד. 

במסגרת פס”ד בית הדין לא חסך מהקוראים את מידת הכעס שהוא רוחש לנתבע – העובד, הוא כינה את העובד “מועל” ועוד ביטויים כאלו ואחרים, שלא הותירו מקום לספק שהעובד “אכל אותה” (בלעז).

אבל בסופו של יום, בית הדין קיבל את העמדה שלנו. לא הייתה לו ברירה, חוק הוא חוק, הלכות הן הלכות.

הלכה שנקבעה ע”י בית-הדין הארצי לעבודה יש לקיים

אלא שבית הדין האזורי לעבודה לא הכיר את ההלכות, כך מסתבר. משכך, מצאתי לנכון כבר בראשית הסיכומים לכתוב באותיות קידוש לבנה

“בתחילת הדיון בתיק זה, בית הדין הנכבד הודיע לצדדים, (כפליטת פה), כי הוא מעולם לא ניהל תיק כגון דא. משכך, הבא נסקור את ההלכה, והתנאים הנדרשים לצורך הוכחת תביעת המעביד, ורק על סמך אלו, יהיה על בית הדין הנכבד ליתן את פסק דינו, ולא על אף פרמטר אחר
כך בסופו של יום, בית הדין הנכבד ידחה את התביעה, כולה, על הסף”

ובסופו של יום, בפס”ד מנומק, בית הדין דחה לחלוטין את התביעה כולה, לא לפני שכאמור נזף בנתבע וקרא לו ב”שמות” ולא חסך את מורת רוחו מהתנהלות הנתבע...

טוב אולי בית הדין לא דחה את כל התביעה, הרי לא יכול מצב שלמרות כל התסכול והכעס יסתיימו בלא כלום. אז במקום לחייב את הנתבע לשלם לתובע 440,000 ₪, בית הדין חייב את העובד לשלם למעביד עוגמת נפש בסך 10,000 ₪ (עשרת אלפים שקלים חדשים בלבד - בלי אגורות כמובן). 

אז אפשר לערער על ההחלטה, אבל למה? מה בדיוק בוער? אז עשרת אלפים ₪. לא סכום בשמיים.

אבל, לא נשכח שהיתה גם את תביעת העובד, כאן בית הדין לא יכול היה לברוח, ופסק לעובד כספים בסכום כולל של 12,500 ₪!!! 

נו, אז אין מה לשלם, יש רק לקבל.

והינה, הוכח! פשרה? לא תמיד! ולא בכל מחיר! גם השופט טועה!


האמור אינו מהווה יעוץ משפטי, והינו סקירה של ניהול מערכת משפטית בבי”ד. העובד היה מיוצג ע”י הח”מ

הערות
* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.